בס"ד

פרשת ויקרא

על מהות הקרבנות

ספר ויקרא מפגיש אותנו עם סדרה של מצוות הקשורות להקרבת קורבנות. הספר עובר מסיפורי האבות והתהוות עם ישראל, לדרך שיש לעבוד בה את הקב"ה. דרך המפרידה בין החובות המוטלות על האדם הפשוט, לחובות המוטלות על הכוהנים ועל כל אחד הנושא בתפקיד הנהגה בבני ישראל. חשוב לציין כי ספר ויקרא לא שייך לתקופת זמן מוגדרת. הוא אינו מתאר תהליך שעיצב את דמותו של העם או את ביסוס שלטונו של הקב"ה בעולם. זאת בשונה כמובן מספר בראשית המתאר תקופה של כאלפיים שנה, החל מבריאת העולם ועד ירידת בני ישראל למצרים, וספר שמות המתאר תקופה של כארבע מאות שנה, מירידת בני ישראל למצרים, השעבוד והגאולה משם.

ספר ויקרא מכונה בפי חז"ל " תורת הכהנים", משום שהוא עוסק בנושאים שונים הקשורים לחובות הכהנים, בניהם כמובן כל נושא הקרבנות.הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא אומר:

"...הספר הזה הוא תורת כהנים ולוים, יבאר בו ענייני הקורבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד [שמות], בעניין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בעניין...צווהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות סילוק שכינה.." (הרמב"ן, ויקרא . א)

 על מה מביאים קרבן ומדוע? על פי הרמב"ן, אחת המטרות להבאת הרבן היא הכפרה על החטאים אבל זאת רק לצורך כך שהשכינה לא תסתלק מבני ישראל. אולם לפי פשוטו של מקרא להבאת הקרבן יש מטרות שונות נוספות, פעמים שהוא בא מתוך רצון להודות לה', פעמים מתוך רצון להיטהר, ופעמים הוא בא כדי לכפר על עבירות שאדם עבר בשגגה.

".. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה: (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת: ... (יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: ... (כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם: ... (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:.." (ויקרא ד:א-כח)

השאלה הנשאלת בפי פרשני המקרא, ואפילו ע"י הנביאים שהוכיחו את בני ישראל, האם הקרבת הקרבנות היא האידיאל והתהליך הרצוי ביותר כדי לעבוד באמצעותם את ה'. התשובה לכך בוודאי לא פשוטה, שהרי אחת המצוות הראשונות שנצטוו בני ישראל הייתה קרבן הפסח. קרבן שבא לסמל את אפסיותם של בע"ח שנתפסו כאלילים, אצל חלק לא מבוטל מבעלי האמונה הפגאנית. לכן נראה כי קרבן הפסח במצרים נועד בעיקר כדי להראות את עליונותו של אלוהי ישראל, על אלוהי העם המצרי, שהאמינו בין השאר גם בצאן ובבקר כאלילים. לכן גם שאר הקורבנות באים מהעוף הצאן והבקר כפי שאמר המב"ם במורה נבוכים:

"..ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינן אמיתיות צוונו להקריב אלו השלושה מינים לבד.." (הרמב"ם מו"נ חלק ג:מו)

מטרה שנייה של הקורבן היא כמובן לכפר על חטא. אך לא כל חטא, רק חטא הנעשה בשגגה. הרתב"ן נותן טעם להבאת הקורבן, משום שע"י פעולה זו הוא מפעיל את החושים שהביאו את האדם לידי עבירה.

".. כי בעבור שמעשיו של האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה הקב"ה כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך [את ידיו] עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש..כדי שיחשוב בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו..ולולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהי תחת דמו.."

ע"פ הרמב"ן ההתבוננות בסופו של הקרבן אמורה להביא את האדם להכרה, מה היה אמור להיות עונשו ע"י הקב"ה, ולכן המטרה של הקרבן היא לא רק הכפרה על המעשה הרע, אלא בעיקר ללמדו לקח להבא כי עליו להיטיב את דרכיו. בהתבוננות זו יש קשר גם בין הדם הנשפך לאדמה, המזכיר לאדם את עצם היותו שייך לאדמה, לכן הקורבן אמור לזעזע את האדם ולעורר בו מחשבות על עצם קיומו ומהותו בעולם שנשלט ע"י האל ולא ע"י האדם. חז"ל ציינו כי כל הקורבנות הבאים לכפר על עבירות, נכונים רק לגבי עבירות שנעשו בשגגה. לקורבן שמובא על חטא הנעשה בזדון אין כל משמעות, ההיפך - קורבן זה מכעיס עוד יותר את הקב"ה. נביאי ישראל הוכיחו לא פעם את העם, על מעשיו הרעים וביטחונם כי ע"י הקרבת קורבנות העם ינצל מעונשו של הקב"ה. על כך אומר הנביא ישעיהו לעם:

"... למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.  כי תבואו, ליראות פניי--מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא--קטורת תועבה היא, לי.." (ישעיהו א:יא-יג)

אכן, דברי הנביא מצביעים על כך שיש מי שתופס את הקורבנות רק כמכשיר הבא לרצות את הקב"ה ולכפר לאדם או עם על פשעים, תפיסה זו שגויה לחלוטין כמובן. אם הדבר היה כך, מה על העם לעשות כאשר אין בית מקדש או משכן , שהרי רק בהם הותרה הקרבת הקרבן. מסתבר כי הקרבת הקרבן היא אכן רק אחת מצורות עבודת האדם את בוראו, וייתכן כי היא אפילו לא הדרך האידיאלית ביותר. ניתן מצוא סימוכין רבים לכך שחז"ל ראו דווקא בתפילה ערך גדול יותר אפילו מהבאת קורבן.כפי שמובא בספר "ארוכה ומרפא"

פדיתי אותם.." (ר' הלל דוד סתהון,ארוכה ומרפא, עמ' 247).

מעלתה של התפילה היא בכך, שהיא לא תלויה בזמן ובמקום, אין צורך במקשר בין האדם לבוראו, כל אדם יכול לשאת תפילה בשעת מצוקה או בעת שמחה. זו הדרך האידיאלית ביותר. אמנם אנו מתפללים שיבנה בית המקדש כדי שנוכל להעלות שם קורבנות, אך אין הדבר סותר את מעלתה של התפילה.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר.