בס"ד

אדם כי יקריב – על ענייני הקורבנות

ספר ויקרא עוסק ברובו בעבודת הכהנים באוהל מועד כצורך השעה, ואח"כ במקדש כאשר המשכן יהיה במקום קבע. הספר כאמור לא מציין תקופת זמן היסטורית, אך סמיכותו לספר שמות מתבקשת בעיקר לאור העובדה שהמשכן כבר עומד על כנו. כמשתמע מהקדמתו של הרמב"ן  לספר ויקרא:

"..הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים. יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן. כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה.." (רמב"ן ויקרא הקדמה )

ראוי לציין את קביעתו של הרמב"ן, שללא עבודת הקורבנות השכינה תסתלק מישראל. מדוע, האם רק משום שעונות ללא כפרה מרחיקים את השכינה, או שהעניין מורכב יותר? לענ"ד נראה כי העובדה שיש משכן לשם ה' מחייבת שיעשה בו שימוש רוחני, שאם לא כן, מה טעם יש בבנייתו, ואכן האברבנאל מצביע על המשכן, לא רק כמקום לעבודת הקורבנות, אלא כמקום שמרכז את כל ההוויה הרוחנית של בני ישראל, משום שתפקידם הראשוני של הכהנים כלל גם הוריית ההלכה לבני ישראל, ומשום כן העם מצווים לבא אל הכהן כדי שיגיד להם את דבר המשפט.

"...הוצרכה התורה לכתוב אחריו הספר הזה השלישי לבאר בו עבודת המקדש ואיכה יעבדו הכהנים את אלהיהם ויכפרו על בני ישראל מעונותיהם ושהם ישתדלו תמיד לעיין ולדעת תורת השם חקותיו מצותיו ומשפטיו להיישיר את העם וללמדם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון כמו שאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ונאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו' והגידו לך את דבר המשפט..." (אברבנאל ויקרא הקדמה )

ניתן לומר, שאם המשכן היה קיים רק לצורך העדות לנוכחות האל בלבד, הוא לא היה תורם לביסוס האמונה בקרב העם, שהרי עם הזמן העם יתרגל לקיומו ולא ישגיח על מה שהוא מסמל, וכך תתחיל התרחקות של העם מהזיקה שלהם למשכן, דבר שיביא בסופו לכדי התרחקות רוחנית שתלווה בעבירות וחטאים! על – כן הוא היה צריך להיות חלק מרכזי בהוויה הרוחנית של העם.

 אולם, התורה מבהירה כבר בתחילת הכשרתו של המשכן לעבודת הקורבנות, כי יש כללים וסייגים בעבודה זו. הכתוב אומר: "..דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם..."( ויקרא  א:ב). הקב"ה מבהיר כלל ראשון ובל יעבור: כל קורבן הוא מבע"ח מוגדרים בלבד, אין כאן חופש ליוזמה אישית של המקריב. לכאורה הדבר ברור וכי ממה מקריבים קרבן? חז"ל מציינים שההדגשה באה כדי שיהיה ברור שאין קורבנות אדם, חלילה[1]! ולא כפי שהיה עלול להשתמע מתחילתו של הפסוק דלעיל. רבינו בחיי מזכיר בצורה מפורשת וחד משמעית, את כוונת הכתוב לאסור בתכלית האיסור קרבן-אדם, לכן התורה מבהירה מיד את סוגי בע"ח שמהם מותר להקריב:

".....אדם כי יקריב מכם. מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר: אדם מכם כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, ובאורו: "אדם" כשירצה להקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם...ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת "אדם", לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן...." (רבינו בחיי ויקרא פרק א:ב)

וממשיך רבינו בחיי ואומר, כי התורה רוצה להעביר מסר חד וברור, באמרה "אדם" כוונתה שהקרבן יהי מהמקנה פרטי בלבד של האדם, ולא ממקנה גנוב או גזול, חלילה. שלא יהיה כ"טובל ושרץ בידו".

"..ובמדרש.. אדם כי יקריב מכם, למה נאמר "אדם", מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל... " (רבינו בחיי ויקרא פרק א:ב)

ןוקרא – ספר הכהנים ופונה תחילה לבי ישראל דווקא?

הרמב"ן מצביע על כך שספר ויקרא מכיל גם מצוות הקשורות לכלל העם. לצד מצוות העוסקות בתורת הקורבנות, בעבודת כהנים במקדש ותפקידיהם השונים במשכן,

"...ורוב פרשיות הספר הזה ידבר בהן עם הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו צו את אהרן ואת בניו ובפרשת קדושים תהיו קצת מצות לבני ישראל רובן נגררות עם עניני הקרבנות.." (רמב"ן שם)

אבל בעיקרו של דבר, חז"ל כינו את ספר ויקרא כ"ספר תורת הכהנים" אם כן, היינו מצפיס שיפתח מיד בכל הנושאים שמענייני הכהונה, והנה עיקר הציווים בפרשת ויקרא מופנים לכלל עם ישראל, מדוע? ומקשה על כך ביותר האברבנאל באמרו:

"... באמרו דבר אל בני ישראל, כי אחרי שהיתה הפרשה בקרבנות למה לא צוה לאמרה לאהרן ולבניו כמו שאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר ..." (אברבנאל ויקרא פרק א )

 האברבנאל אף שולל את העובדה שהפניה הראשונה הייתה בני ישראל ולא אל הכהנים, משום שיש מצוות הקשורות בקורבנות שגם האדם הפשוט יכול לעשותן, ללא כל צורך בעזרתו של הכהן, כגון:

"... ואין לומר מפני שהיו בכאן מצות כשרות בזרים והם סמיכה שחיטה הפשט ונתוח לכן צוה שתאמר לבני ישראל כי היה ראוי שיאמר כמו שאמר בפרשת מומי בהמה באמור אל הכהנים דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם לא אל בני ישראל בלבד.." (אברבנאל ויקרא פרק א )

לענ"ד נראה שהפניה הראשונה של ה' היא דווקא אל בני ישראל, עוד לפני שהוא פונה לכהנים שצריכים לתפעל את המשכן ואת כל העבודה שבו, באה להצביע על שני עניינם שיש בדבר.

א.     המשכן נועד לכלל, ולפרט בתוך הכלל- הוא אמור לכפר על חטאי בני ישראל ככלל וכפרט, הם הנושא העיקרי שבגללו יש משכן.

ב.     להעביר מסר לכהנים שבית זה הוא לא רכושו הפרטי של איש, ובודאי לא של הכהנים, אע"פ שהם אלה שאחראים על פעילות המשכן. הם אלה שחייבים לקשר את העם למקום.

ג.       מתן כבוד לבני ישראל, שהרי, הם אלה שצריכים לשאת בנטל ההוצאות של הקורבנות שיהיו במשכן ובמקדש. והם אלה שיצטרכו בעתיד לשאת בתחזוקת הכית, מה גם שהמשכן היה מתרומות בני ישראל. ומכאן מובנת פנייתו של הקב"ה אל בני ישראל תחילה, כפי דעתו של האברבנאל:

"..והנה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לפי שישראל טרחו בעבודת המשכן ומעשהו והיו מצפים שמשם תצא להם תורה ודבר ה' לעבוד עבודתו וישמחו בו, ולכן רצה השם לכבדם הכבוד הזה בדבור הראשון שנאמר באהל מועד, ר"ל לצוותם על דברי הקרבנות לפי שכלם יהיו מממונם. ומפני כבודם לא צוה בהם ראשונה לאהרן ולבניו ואחר כך לכל בני ישראל כאשר עשה בפרשת מומי בהמה. אבל צוה בעצם וראשונה כל זה אל בני ישראל ואחר כך בסדר צו את אהרן ואת בניו צוה את הכהנים על מעשה הקרבנות.." (אברבנאל ויקרא פרק א )

הרעיון שהשכן ישמש כמרכז רוחני, ושממנו ילמדו בני ישראל את דבר ה' בעניינים שונים לשן הקב"ה מתחיל עם התפקידי הכללי של המשכן, ורק אח"כ הוא מדבר על עבודת הקורבנות, דבר שמחייב פניה אל הכהנים שאמונים על עבודה זו.

מה צורך יש בקורבנות?

מה ראתה תורה לצוות על הקרבת קורבנות, אם תאמר שיש בכך ביטוי למעלתו של האדם על – פני בע"ח, אזי תשאל השאלה, מה אשם בע"ח שהוא מועלה לקורבן? אם תאמר שהקרבת הקרבנות היא כנגד הע"ז[2], בא בעל ה"תולדות יצחק" ומעלה טענה חזקה:

"...ונח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, [כאשר עוד ]אין בעולם מצרים או כשדים, הקריב קרבן וייטב בעיני יי'...והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע יי' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל.." (תולדות יצחק ויקרא א )

אכן, טענה חזקה, ע"פ ה"תולדות יצחק" הקרבת הקרבנות למעשה לא מכוונת רק כנגד הע"ז שהיו מורגלים בה בני ישראל במצרים, שהרי כבר בתחילת הבריאה הקריבו קורבנות, והדבר היה רצוי בעיני האל. ואז בוודאי עוד לא היה עניין של ע"ז בעולם, שהרי הבל מקריב כאשר עוד אין אומות ועובדי ע"ז בעולם.

ונראה על סברת הרמב"ם שמה שעבדו מצריים לטלה, לפי שלחם לא תחסר בה שנילוס עולה ומשקה, ומה שחסר מהם היה המקנה, שלא היה להם כל כך כמו לחם, לזה עבדו לטלה לבקשת מקנה, והכשדים חסרים משניהם ועיקר היה לחם, לכן עבדו לשור שצריך לחרישה הרי בכאן שתי טעמים לקרבנות..." (תולדות יצחק ויקרא פרק א )

אם כן אין מנוס מלומר שלקורבנות יש מטרות שונות, אך עיקר הקרבתם בא בעקבות החטאים של האדם או העם. לכן אומר ה"תולדות יצחק" שע"י הקורבן, האדם צריך להגיע לידי הכרה באפסיותו מול האל, כיצד? ההקרבה אמורה לזעזע את האדם, בעיקר כאשר הוא רואה את איברי הקורבן נשרפים במזבח,  כדי לכפר על המחשבה, הדיבור והמעשה:

"...הטעם השלישי שהקב"ה רוצה שהאדם שבשבילו נברא העולם יהיה שכלי כמלאך והיה כי יחטא...ראוי לו שיתנחם ויכיר בפחיתות עצמו ורוממות השי"ת אשר חטא לו. ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים מעשה דיבור מחשבה על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו, ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות, כדי שיתכפר בשלשה דברים אלו.." (תולדות יצחק ויקרא פרק א )

אכן, קשה להבין כיצד הקורבן מכפר על חטאי האדם, וכיצד הקורבן עושה נחת רוח לפני המקום, על כך אומר  הר"י אבן שועיב ברשות לפרשת ויקרא:

 "...וכתב החכם ויש במעשה הדת מעשים נפלאים לא ישיג טעמם שכל האדם, והם כמו הסגולות לא יובנו טעמיהם, אלא לנביאים שנגלו להם אמתת הדברים כפי מה שהם..." (דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויקרא )

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר