|
בס"ד
לנחיצותם
של הקרבנות בעבודת האל
פרשת ויקרא ושבת החודש –
ראש חודש ניסן תשע"ב
ספר
ויקרא, הנקרא בפי חז"ל ספר "תורת הכהנים", ממוקם במרכזם של חמשת חומשי
התורה. רוב תוכנו עוסק בחוקי הכהנים ובעבודתם במשכן ובבית המקדש,
ופעמים רבות הכהנים היו צריכים לבצע משימות שהן מחוץ למשכן, משום שהם
ממונים גם על טהרתו של העם מגורמי טומאה רבים שהעם היה עלול לבוא איתם
במגע. ייתכן שספר ויקרא יכול היה לבוא גם אחרי ספר במדבר או אולי אחרי
ספר דברים. אלא שלדברי הרמב"ן העובדה שספר שמות מסתיים בענייני המשכן,
היא אשר ממקמת אותו במקום זה:
"...הספר הזה הוא תורת כהנים ולוים, יבאר בו ענייני הקורבנות כולן
ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד [שמות], בעניין הגלות והגאולה ממנו,
והשלימו בעניין...צווהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקרבנות כפרה להם
ולא יגרמו העוונות סילוק שכינה.."
(הרמב"ן, ויקרא א)
אנו
מבחינים במספר מטרות שונות, שיש בהן כדי להצביע על ייעודו של המשכן:
א.
התגלות של הקב"ה אל משה – אחד הלקחים מחטא העגל הוא שתלותם
המוחלטת של העם במשה – המנהיג, הייתה ללא עוררין, היעדרותו לפרק זמן
ארוך או למקום בלתי נודע, הייתה עלולה לערער את אמונתם וביטחונם של
העם. לכן בא המשכן , אע"פ שבני ישראל לא רשאים להיכנס אליו, והיה במרחק
של מראית העין.
ב.
המשך בירור חוקי התורה – למרות שהתורה ניתנה, הן בע"פ והן בכתב,
עדיין היו מספר פעמים שההלכה לא הייתה ברור אפילו למשה, והוא נזקק
לשאול את הקב"ה כדי לקבל הבהרה. בכך היה מעין המשכו של מעמד הר סיני.
ג.
כפרת חטאי העם – עיקר העבודה במשכן הייתה של הכהנים על מנת לכפר
את חטאי העם, עבודה זו הייתה מלווה בהקרבת קורבנות מסוגים שונים. בנושא
קורבנו חלוקים חכמים האם הקורבן הוא אידיאל, או צורך של העם דווקא?
הקרבת
קורבן באה לא רק כצורך של כפרת חטא, אלא גם כהבעת תודה של המקריב, או
מתוך רצון להתעלות רוחנית גדולה יותר. אך דבר אחד ברור, לא גודל
הקורבן, הוא זה אשר יקבע את גודל הכפרה או התודה שחש האדם כלפי בוראו,
התורה מציינת שבנושא הקורבנות, אין לפני הקב"ה עדיפות למי שיכולותיו
הכלכליות גדולות. בעיניו, קרבן של פר יכול להיות זהה לקרבן של שני
תורים או אפילו למנחה העשוי סוללת בלולה בשמן. על הצורך בעבודת
הקורבנות והשאלה המתבקשת האם יש בהם את שיא עבודת ה', אומר הדרשן ר"י
אבן שועיב:
"...וכתב החכם ויש במעשה הדת מעשים נפלאים לא ישיג טעמם שכל האדם, והם
כמו הסגולות לא יובנו טעמיהם, אלא לנביאים שנגלו להם אמתת הדברים כפי
מה שהם..."
(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויקרא )
אבל
שיהיה ברור גם אם עבודת הקורבנות הייתה שיא האידיאל של עבודת השם, אין
בה כדי לכפר על עוול חברתי. לכן אומר הקב"ה
"..חסד חפצתי ולא זבח.." (הושע
ו:ו). והדבר ברור, גם אם קיימת מערכת שיש בכוחה לכפר על חטאים
ועוונות, אין בכוחה לכפר על פשעים שמקורם בזדון! ובאמת, הקרבן היה נפוץ
מאוד בקרב הדתות הפגאניות, כחלק מפולחן שבא לרצות את האליל.לעומת זאת,
בכל ספר בראשית, אזכורו הקרבן היה מועט ביותר. למעשה מהרגע שנח מקריב
קרבנות בצאתו מהתיבה, מצאנו שהאבות בנו מזבח, אך לא תמיד צויין שהם גם
הקריבו עליו קורבנות! ולמעט פסוק מפורש המציין הקרבת קורבנות ע"י יעקב:
"..וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע
וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.." (בראשית
מו:א) לא מצאנו שימוש של המזבח כמקום קרבן. (זה
לא סותר את ההשערה שהאבות אכן הקריבו קורבן על המזבח בשעה שבנו אותו).
ואכן נראה שהרמב"ם נוטה להעדיף ביותר את התפילה על-פני הקרבנות. בעיקר
משום שהקרבן אמור להביא את האדם לידי התעלות רוחנית והכרה גדולה יותר
בכוחו של האל, ולכן באורח פרדוכסאלי, דווקא בשל העובדה שהשינוי קשה על
בני האדם, בא הקב"ה ומצווה גם על עבודת הקורבנות כחלק מפולחן עבודת ה'.
"..ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששנוי טבע כל אחד מבני אדם קשה על השם
יתעלה, אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת, אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה
ולא ירצהו לעולם כפי הפנות התוריות, ואלו היה מרצונו לשנות טבע כל איש
מבני אדם למה שירצהו יתעלה מן האיש ההוא, היה בטל שליחות הנביאים
ונתינת התורה כלה..."
(רמב"ם מוה"נ ח"ג לב)
לדברי
הרמב"ם, הקב"ה לא מעוניין לשנות את טבע האדם, שהרי אם הוא יעשה זאת,
תהיה סתירה לכל המסר של התורה ולתפיסת השכר והעונש, לכן הקב"ה מעדיף
לתת בידי האדם את הכלים כדי שיוכל לשנות את טבעו או דרכו. ושלא יקל
בעינך מהלך זה, שהרי כל ימי שהותם של בני ישראל במצרים, הם היו חשופים
לעבודת אלילים באמצעות קרבנות. דבר שבוודאי חלחל לתודעתם. ולכן כדי
להוציא מלב בני ישראל את הנטייה לעבודת אלילים מסוג זה, בא הקב"ה
ומאפשר הקרבת קרבן, אבל עם הגבלות ושינוים שיעידו שקרבן זה לא לשם ע"ז
חלילה, אלא לשם ה'.
"...ואשוב אל כונתי ואומר..הקרבת הקרבנות, אע"פ שהם לשמו יתעלה, לא
חייב עלינו כמו שהיה בתחלה, ר"ל שנקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא שנעשה
היכל באשר יזדמן, ושיקריב מי שיזדמן החפץ ימלא את ידו, אבל נאסר כל זה
עלינו והושם בית אחד אל המקום אשר יבחר ה', ואין מקריבין בזולתו...אבל
התפלה והתחנה היא מותרת בכל מקום.."(רמב"ם
מוה"נ שם)
השל"ה
הקדוש, בוחר להביא את דברי החבר (החכם היהודי)
לכוזרי שתמהה כיצד זה שחיטת בהמות תביא את העם לידי דבקות גדולה יותר
בדרכו של האל, ותשובתו היא:
". ימצא דיבוק השכינה האלהית עם אומה הישראלית באמצעות הקרבנות...כענין
שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי מזונות שנזון בו. וכמו שלא נדע טעם
הזנת זאת הנפש העליונה באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה, אבל מצינו
וראינו תועלתם, ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות, אבל נמצא
דבקות השכינה עמנו באמצעותם.."
(של"ה ויקרא תורה אור).
שבת שלום ומבורך בן שושן אלעזר
|
