בס"ד

אברהם – הסניגור הציבורי הראשון

פרשת וירא – חשון תשע"ג

כאשר הקב"ה בורא את האדם, נאמר שהוא נופח בו נשמת חיים, ומה בכך? הרי גם בשאר החיות הוא נפח רוח חיים! אלא, אומר לנו אונקלוס שאצל האדם הדגש הוא על הנשמה שהיא במעלה גדולה יותר, הנותנת לאדם את כוח הדיבור:"...ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא.." (אונקלוס בראשית ב:ז) תרגום – נפח באפיו נשמת חיים והיה האדם בעל רוח- מדבר. אולם עיון בפרקים הראשונים של ספר בראשית יגלה שרוב חייו של האדם הראשון, הוא בעיקר שותק! והדבר בולט מאוד כאשר הוא לא אומר אפילו מילת תודה אחת, הן בשעה שהקב"ה אומר לו שכל העולם הוא לכבודו ולרווחתו:"..הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.."(בראשית א:כט) והן כאשר הוא מכניס אותו למקום הכי מיוחד, שכל אדם כיום שואף להגיע אליו:"... וַיִּקַּח ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.."(בראשית ב:טו). המקרא מעיד שהפעם הראשונה שבה אדם מביע את עצמו בדיבור, היה כאשר הוא קורא שמות לבע"ח, ורק אח"כ באה האמירה המשמעותית הראשונה שלו:"...וַיּאמֶר הָאָדָם זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זּאת.."(בראשית ב:כג) אמירה שלכאורה מצביעה על נחת רוח מהתוצאה של הפעילות האלוקית, אשר בורא את האישה מצלעו של האיש. אך שוב מלבד ביטוי זה, שכנראה יש בו רמז של שביעות רצון, אין הוא מביע תודה על דבר טוב שנעשה עימו. בדברו על מצוות מקרא ביכורים עומד בעל ספר החינוך[1] על חשיבות הכרת הטוב ואומר:

"..לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת, בכח דברי פיו. על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך...ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת אותו, ועל כן צונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא..." (ספר החינוך, מצוה תרו, מצות ריאת על הביכורים)

הדמות הבאה שמביעה את דעתה בצורה משמעותית היא חוה[2], בדין ודברים שהיה לה עם הנחש בדבר משמעות איסור האכילה מעץ הדעת:"..וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלהִים לא תאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:וַיּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לא מוֹת תְּמֻתוּן:כִּי ידֵעַ אֱלהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלהִים ידְעֵי טוֹב וָרָע:וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל ... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיּאכַל..."(בראשית ג:ב-ו). אין כל ספק, יש הבדל משמעותי בין התנהגות האישה – חוה, להתנהגות אדם. היא מנסה לשכנע את הנחש שבמעשה זה יש כפיות טובה כלפי האל[3], אמנם היא נכשלת בנסיון זה, אך אדם לעומתה אפילו לא מנסה להכיר טובה לבוראו ולמלא אחר הציווי, הוא הולך שבי אחרי תיאור מעלותיו של העץ ואוכל מפריו. לשאלת הקב"ה מדוע הם עשו זאת, אנו מגלים אצל שניהם בריחה מאחריות ".. וַיּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאכֵל... וַתּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאכֵל.." (בראשית ג:יב-יג) לשמע העונש שהקב"ה מטיל עליהם, הם בוחרים לשתוק, אין כאן לא וידוי, לא תפילה ולא תחנונים. והתנהגות זו חמורה בעיקר לאור העובדה שהם הביאו את המוות לעולם! לצערם הם חווים את תוצאות מעשיהם מהר מאוד, כאשר קין רוצח את אחיו הבל, בכך הוא מימש את המוות הראשון בעולם. אך שלא כהוריו, הוא דווקא מדבר. לשמע החלטת האל לקללו שלא יראה ברכה בעמל השדה ולגרום לו לנדוד, הוא טוען כלפי הקב"ה:"..גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂא.." (בראשית ד:יג). יש מי שראה בדברים אלה מעין וידוי והודאה על חטא, שיש בה רמז לתפילה ותחינה ראשונה של בן אנוש:"..ופי' גדול עוני מנשוא על דעת כל המפרשים שהודה חטאו.." (אבן עזרא בראשית ד:יג) ויש מי שרואה בדברים אלה דווקא עזות מצח וטרוניות כלפי הקב"ה על חומרת העונש:

"...ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשא - גדול עונשי מלסבל אותו...ואין הדומה מזה שעשה תשובה והתחרט על חטאו, והיה כמבקש מהאל להקל עונשו, ואונקלס תרגם סגי חובי מלמשבק, מפרש אתו דרך תימה.." (רד"ק בראשית ד:יג)

הדמות הבאה שהיה בכוחה לבקש על העולם הייתה זו של נח. הוא אמנם מכונה צדיק יחיד בדורו, אך לשמע החלטת הקב"ה להביא מבול ולהשחית את העולם, הוא לא פותח את פיו. המקרא מעיד שכשהוא נולד היו ממנו ציפיות גדולות בנושא הדיבור וההנהגה:"..וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נחַ לֵאמר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ.."(בראשית ה:כט). אך שתיקתו מאוד בולטת – מתוך מאה חמישים ושלש פסוקים שבפרשת נח, רק בשלושה הוא מביע את עצמו. למעשה הפעם הראשונה שהוא פותח את פיו היה כאשר הוא מקלל את חם על אשר גילה אותו שוכב ערום בתוך אוהלו, לאחר שהשתכר מהיין שהכין.

כאן אנו מגיעים לאחת הדמויות המרכזיות ביותר בספר בראשית - אברהם אבינו. וכוונתי לומר שלא בשל היותו המונותיאיסט הראשון, אלא בשל הערך המשמעותי ביותר שהוא מייצג – החסד. אפשר לשער שבגללו פונה אליו הקב"ה באמירה לך – לך. בשם ערך זה הוא היה נכון להביע את עצמו, לא למענו, אלא בשביל אחרים. הוא הסניגור הראשון שהיה מאז ומעולם. ולכן מייחסים לו את יסוד התפילה בעולם, כפי שנוהגים לומר בכל תפילת השחרית:"..הנה אנחנו באים להתפלל תפילת שחרית, אשר תיקן אברהם אבינו..."(מתוך סידור התפילה) אכן, אם נתבונן במקרא ניווכח לדעת שיותר מעשרים דורות עברו בעולם, עד שמוזכר שמו של בן אנוש כלשהו שמתפלל - אברהם!, הוא הראשון אשר מבהיר שהתפילה לא חייבת להיות רק במימד האישי, אלא גם במימד החברתי. אברהם לא חושש מתגובתו של הקב"ה בשעה שהוא טוען כלפיו: "..הֲשׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.."(בראשית יח:כה), כשהוא מנסה ללמד סניגוריא על סדום ועמורה. אמנם הוא לא מצליח לבטל את העונש, אך בהתנהגותו הוא מתווה את הדרך שלאורה צריכה האנושות לצעוד – הדאגה לאחר!  תפילה אגואיסטית היא תפילה, אך יש בה חסר משמעותי - האחר! או כפי שאומר האברבנאל:

"...ואז"ל שהמתפלל בעד חברו נענה ראשונה לעצמו. וכן היה אברהם בעבור שהתפלל על אבימלך, פקד ה' את שרה אשתו.." (אברבנאל בראשית כא)

שבת שלום ומבורך                                          אלעזר בן שושן