|
בס"ד
וישלח יעקב מלאכים
פרשת
וישלח – כסליו תשע"ב
בסוף פרשת ויצא הקב"ה אומר ליעקב: "..שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ
וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.." (בראשית לא:ג). כזכור, יעקב
שוהה בבית לבן עשרים ושתים שנה, אימו לא קוראת לו לחזור כפי שהבטיחה
לו, יתכן שגם מיצחק אביו ומעשו אחיו הוא לא שומע מאומה, אך ברור
לחלוטין שיעקב עוקב היטב אחרי תנועות עשו אחיו. שהרי רבקה מזהירה את
יעקב מפני זעמו של עשו המבקש להורגו. דבר זה יכול להסביר את התמיהה
כיצד זה יעקב שולח שליחים לאדום דווקא ולא לארץ כנען, כדברי הכתוב:"..וַיִּשְׁלַח
יַעֲקב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה
אֱדוֹם.." (בראשית לב:ד).
יעקב לא מעוניין בהמשך הבריחה, הוא מודע לזכויות הרבות של עשו,
בכל הנושא שקשור לכיבוד הוריו, ובעיקר לכיבוד אביו, המדרש מעיד:
"..אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו
אחד ממאה ששימש עשו את אביו, שאני הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין.
וכשהייתי יוצא לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש
את אביו משמשו בבגדי מלכות.."(
בראשית רבה תולדות פרשה סה)
אעפ"כ, יעקב מוכן להתייצב מול עשו למרות הסכנה שיש בכך, ולמרות שהוא
מכיר במגבלה שלו–ילדיו עדיין קטנים ואין בכוחם לסייע לו. ובכל זאת הוא
שולח "מלאכים" אל עשו כדי לבחון את כוונותיו. לא כל הפרשנים היו תמימי
דעים באשר לנחיצותה של שליחות זו, המדרש אומר:
"..משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה[עבר
אחד ןהחל להעיר אותו], א"ל קום לך דבישא שכיח הכא,[שהרעה נמצאת כאן] קם
ושרי מקפח ביה [קם והחל להכותו]א"ל ניער בישא[אמר לו יאבד הרשע] א"ל
דמיך הוה ועוררתניה,[הייתי ישן ועוררתני] כך אמר לו הקב"ה לדרכו היה
מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.."(
בראשית רבה וישלח פרשה עה)
בעיני המדרש, מעשהו של יעקב דומה למי שבא להעיר דווקא את מי שעלול
לפגוע בו- את עשו. עשו דומה לאותו ארכי ליסטים רדום, לא רק במשמעות
הפיזית של המילה, אלא גם במובן זה שכרגע הוא אינו מרע לאיש, כי אין לו
סיבה ממשית לכך. אולם הרמב"ן סובר שיש ללמוד מפרשה זו המון מוסר השכל,
שהמסר המרכזי שבו הוא ההשתדלות שצריך לעשות האדם, לצד האמונה שלו
בבורא: "..נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד
חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל
בהצלה בכל יכלתו.."(רמב"ן בראשית לב:ד), אם כן, מה המסר שמבקש יעקב
להעביר לצאצאיו בכך שהוא מחליט לשלוח שליחים על מנת לנסות לפייס את
אחיו, ולבחון את מגמתו, גם כאשר מובטחת לו ברכת האל:"..
וַיּאמֶר ה' אֶל יַעֲקב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ
וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.."
(בראשית לא:ג), נראה כי הדבר נעשה, כדי ללמד את צאצאיו על חשיבות השלום
והמאמץ שיש לעשות כדי להימנע ממלחמה.
לקראת המפגש עם עשו, יעקב מתכונן בשלושה מישורים: תפילה, דורון-פיוס,
ומלחמה, שהם בבחינת:"..בְּאַחַת יָדוֹ עשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת
מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח.."(נחמיה ד:יא).כל האופציות פתוחות בפני יעקב,
אפילו נסיגה זמנית כדי להציל את שארית הפליטה, כדברי הרמב"ן:
"...ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו
תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת
הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח
ולהנצל.."
(רמב"ן שם)
התקווה של יעקב להימנע מעימות חזיתי עם עשו, באה לידי ביטוי לא רק
במנחה שהוא שולח לעשו, למען האמת יתכן ומנחה זו אפילו לא משמעותית
בעיני עשו, שבינתיים הפך לאדם עשיר ובעל מעמד שהיה עלול לבוז למנחה
כזו, שעליה נאמר:"..וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו
אָחִיו.."(בראשית לב:יד), אלא בעיקר בהתנהגותו לקראת המפגש עם עשו.
יעקב מקפיד לקרא לעשו "אדוני" או "עבדך" בעוד שדווקא עשו
הוא זה שמקפיד לקרא ליעקב "אחי", האם הזמן הרב שחלף הוא זה אשר
הקהה את זעמו של עשו, או שהכנעתו של יעקב היא אשר המסה את ליבו? על כך
אומר הספורנו:
"..נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשו,
האומר בגבהו מי יורידנו ארץ
(עובדיה
א:ג),
והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה...הן לו עשו כן בריוני
בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו
(גטין פרק הנזקין)
בריוני דאית בן לא שבקינן
(גיטין
נו ב).."(
ספורנו בראשית לג:ד)
גם הרמב"ן וגם הספורנו, מציעים הצעה לכל הנהגה עתידית שתהיה על העם,
אסור להיות שאננים ובטוחים יתר על המידה בכוחו הצבאי של העם, ואפילו
אין לתלות את תשועת העם רק באמונה שלא מלווה במעשים, לעיתים דווקא
ההכרה שיש אומות בעלות עוצמה צבאית גדולה יותר, והכנעה – במידה סבירה,
היא הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים מאיימים. וכשם שלדעת הריב"ז היה אפשר
להציל את חורבן הבית השני, שחרב רק בשל חטא היוהרה, שהייתה בידי הקנאים
שהחליטו להתגרות באימפריה הרומית, במקום להיכנע ולתת בכך סיכוי להצלת
ירושלים. כך גם אם לא מתגרים יתר על המידה באומות העולם, אפשר יהיה
להימנע מחורבן בית שלישי. אבל מדרש רבה, מדגיש שיש לשים גבולות גם
למידת ההיבטלות בפני אומות העולם, משום שפעמים רבות הם מפרשים את הרצון
לשלום, כחולשה שמזמינה התקפה:
"..באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת
לעשו אדוני ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך..אמר
להם אמרו לו אם לשלום אתה מתוקן אני כנגדך ואם למלחמה אני כנגדך יש לי
גבורים בעלי גבורה וזרוע שאומרים לפני הקב"ה דבר והוא עושה להם
רצונם.."(
בראשית רבה וישלח פרשה עה)
אין הכנעה זו בבחינת ביטול ה"אני" העצמי של העם, אלא דרך למנוע מלחמה,
ולכן יש גם מידתיות בהכנעה זו, אולם אם הם בכל זאת רוצים מלחמה, אזי
אין ברירה:"..אֵלֶּה
בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלהֵינוּ
נַזְכִּיר.."(תהלים
כ:ח). הם באים עלינו חמושים, גם לנו יש חימוש, אבל גם את שם ה' הנמצא
בקרבנו.
שבת שלום ומבורך בן שושן אלעזר
|
