בס"ד

וישלח יעקב מלאכים – המשא ומתן לשלום הראשון בתנ"ך.

פרשת וישלח – כסליו תשע"ג

פרשת וישלח מציגה בפני הקורא אבן דרך בהתנהלות ראויה ומחושבת של מי שדואג לעתיד משפחתו וילדיו. יעקב חוזר מחרן לאחר עשרים ושתים שנים שבהם היה מנותק ממשפחתו ומבית אביו. אין הוא יודע מה בליבו של עשו אחיו, והאם הוא עדיין שומר לו טינה? הצעד הראשון שיעקב נוקט בו היה שליחת נציגים כדי שיגששו אצל עשו, מה כוונותיו והאם הוא בכלל יסכים למפגש פיוס ביניהם?. הרמב"ן רואה במעשהו של יעקב מעין "מעשה אבות סימן לבנים"

"...נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו...וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל.." (רמב"ן בראשית לב:ד)

שלוש דרכים עומדות בפני יעקב:

 א. תפילה – אך חזקה בידנו שמלבד התפילה יש לעשות גם השתדלות.

 ב. דורון – מתנה שבעצם מסמלת וויתור על שאיפה או אפילו חלק מהנכסים. "...וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתנת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.." (בראשית לב:יד-טז)

ג. ניתוק מגע – נסיגה, על מנת לשמור על שריד ופליט במקרה קיצוני.".. וַיּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.." (בראשית לב:ט). אין זו הפעם הראשונה שיש ניתוק מגע בין ישראל לעשו. למעלה מארבעות שנה לאחר הצעת עשו ליעקב, מנתקים מגע צאצאי יעקב- בני ישראל היוצאים מצרים, מצאצאי עשו – אדום, המאיימים עליהם במלחמה. כזכור, בדרכם של בני ישראל לעבר הארץ המובטחת מבקש משה מאדום לאפשר להם  מעבר דרך ארצו, אך אדום מגיב בשלילה ואף באיומי מלחמה: " ..וַיּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לא תַעֲבר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ...וַיּאמֶר לא תַעֲבר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.." (במדבר כ:יח). תגובת ישראל הייתה הימנעות ממלחמה, לכן הם בוחרים להאריך את הדרך לארץ ישראל: "..וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.." (שם כא)

שלוש הדרכים האלה, מסמלות את המאמץ המירבי להמנע ממלחמה! אמנם רשב"י טבע לנו את האימרה:"..והלא בידוע שעשו שונא ליעקב.." (ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשכב)[1] אמרה שהפכה לסיסמה השגורה - "כל העולם כולו נגדנו" אבל יעקב דווקא מלמד אותנו שאסור לקבל את העובדות מבלי לנסות לשנותן, אסור להפוך סיסמא לגזירת גורל. גם אם לא נהפוך אוייב לאוהב, די לנו בכך שניצור מרחב חסר אלימות! ולראיה, כאשר עשו מציע ליעקב משלחת ליווי, "...וַיּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדנִי.." (בראשית לג:טו) יעקב רואה במהלך כזה אפשרות של נקודות חיכוך, לכן הוא דוחה בנימוס רב את הצעת עשו אחיו. על כך אומר בעל צרור המור (רבי אברהם בן יעקב סבע 1440-    1508, ורונה, איטליה) "..ולא רצה לקבל שילך עמו לא הוא ולא עמו לפי שהם כולם מ"ה [מלומדי מלחמה]אחוזי חרב.." (צרור המור בראשית וישלח) לכאורה יש כאן פרדוכס, אם הם מלמדי מלחמה, היה יעקב צריך לשמוח על הצעה זו, אלא שהוא חושש שהדבר יהיה לו לרועץ אם כוח זה שעשו מציע לו, יחליט להשתמש בנשק בצורה לא מושכלת.

החיפוש אחרי השלום,

אחד הספרים שצה"ל, כמו צבאות רבים בעולם, מנסה להנחיל למפקדיו נקרא "אומנות המלחמה" של הסופר הסיני – "סון דזה" (מאה – 6 לפנה"ס). בספר הוא מגבש דעה שהלהיטות למלחמה על חשבון הגמישות לא יכולה להחזיק לאורך זמן. לכן הוא מציג את ברירות המחדל באופן הבא:

"הטוב ביותר במלחמה הוא להכריע את האויב ללא כל קרב, שני בטיבו הוא סיכול האסטרטגיה של האויב, שלישי הוא לכרות בריתות נגדו, רביעי הוא להתעמת אתו בשדה הקרב, והגרוע ביותר הוא להטיל עליו מצור".(סון דזה, אומנות המלחמה)[2]

 למעשה, אם לא נחפש לרעות בשדות זרים ונסתמך על מקורות היהדות, נגלה שדברים אלא היו אקטואלים הרבה לפני שסופר זה העלה אותם על כתביו, התורה אומרת: "..כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.." (דברים כ:י) פרשנים רבים מצביעים על כך שמדובר במלחמת רשות, ובכל זאת יש לנסות ולהכריע אותה בדרכי שלום! ממש כפי שטוען סון דזה. ולדברי הרמב"ם מדובר אפילו במלחמת מצווה.

 "....אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.." [3] (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"א)

גם יפתח מנסה למנוע את המצב המתוח בין ישראל לעמון שהביא לידי התנגשויות בינהן ע"י גישה של פיוס:"... וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי.." (שופטים יא:יב) יפתח מנסה למנוע מלחמה בין ישראל לעמון גם בטיעונים היסטורים, שיש בהם רמז לסופו המר של מי שנלחם עם בני ישראל,".. וַיִּתֵּן ה'  אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם.." (שופטים יא:כא) אך טיעונים אלה לא עושים רושם על מלך בני עמון וסופו שהוא מובס במלחמה נגד ישראל. ואין לנו לחתום אלא בתפילת הנביא ישעיהו, בדבר גורלם של כלי המלחמה בעולם: "... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה..." (ישעיהו ב:ד)

שבת שלום ומבורך                      בן שושן אלעזר