בס"ד

נעשה ונשמע – פזיזות או מעלה

פרשת יתרו – תשע"א

האירוע המכונן של עם ישראל – מעמד הר סיני, הוא האירוע שמבדיל אותו מכל עם אחר. קבלת התורה ע"י עם ישראל היא השלב החשוב ביותר בהפיכתו מאסופת שבטים לכדי היותו לעם. בכך גם הייחודיות הבולטת שלו, הוא העם היחיד שבסיס חוקי הדת ומצוותיה הם לא מעשה בן אנוש, אלא מעשה אלוקי שנקבעו ע"י הקב"ה. ולא רק בכל האמור במצוות שבין האדם לבוראו, אלא אף בין אדם לחברו.

אולם דווקא מעמד זה מציב בפני הקורא שאלה מהותית בדבר אופיו של העם. האם אין בתשובתם למשה: "...וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.." (שמות פרק יט:ח) משום עדות לאופיים הפזיז של העם? כלומר, כיצד זה הם מתחייבים למלא את כל החוקים שיהיו בספר התורה, עוד לפני שהם ישמעו מה נאמר בו? יותר מכך, לפני שמשה עולה להוריד את הלוחות הראשונות, הוא קורא בפניהם מספר הברית את כל אשר הקב"ה מצווה אותם עוד לפני שיקבלו את התורה, תשובתם למשה לאור מה שהם שמעו הייתה: ".. וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.." (שמות פרק כד :ז) משמע הדבר, לא רק שהם מחזקים את התחייבותם הראשונית אלא אף מוסיפים עליה התחייבות גדולה יותר, הם מוסיפים גם את הרצון לשמוע – נעשה ונשמע. אולם נראה כי בתוספת זו קיימת בעיה תחבירית לכאורה. האמירה: "נעשה ונשמע"- הצריכה פרשנים רבים להתמודד עם השאלה: כיצד ניתן להקדים עשייה לשמיעה? על כך אומר התרגום יונתן, שיש בדבריהם אלה התחייבות לקבל את מה שהם עומדים לשמוע ישרות מפי האל: ".. וְאָמָרוּ כָּל פִּתְגָמַיָא דְמַלֵּיל יְיָ נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּיל:.." (תרגום יונתן שמות כד:ז ) לשיטתו נשמע = נקבל. אולם גם בדברים אלה יש בעיה, שהרי כיצד ניתן לעשות מה שטרם קבלו עליהם? הרשב"ם מפרש בדרך אחרת את הנאמר: ".. נעשה ונשמע - נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים.." (רשב"ם,שם)[1] כלומר, יש כאן התחייבות לקיים את מה שהקריא להם משה מתוך ספר הברית, ומצפים לשמוע את מה שעתיד הקב"ה להביא להם בתורה שעומד משה להוריד מהר – סיני. לעומתם טוען הראב"ע שיש בנוסח זה בהתחייבות והצהרה שהם מקבלים עליהם אחריות לעסוק בתורה כל הזמן.

".. ויקח ספר הברית - הוא שכתב. ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע - ובתחלה ספר להם, וענו קול אחד (פסוק ג), כאלו קול אחד נעשה. ועתה קרא באזניהם כל הכתוב והוסיפו ונשמע. והטעם נעשה כל הכתוב ונשמע אותם תמיד שלא ישכח מפינו..."( אבן עזרא - הפירוש הקצר שמות פרק כד פסוק ז)

משמעותה של התוספת היא, שהם -  בני ישראל  לא יקבלו עליהם חוקים אחרים, שהרי כיצד ניתן ללמוד חוקים אחרים כאשר הם לומדים רק את חוקי התורה? על כך אומר רבינו בחיי שבשעה זו נעשו בני ישראל כמלאכים, שהרי יש כאן קל וחומר, בינם לבין אדם הראשון שצווה במצווה אחת בלבד, לעומת בני ישראל שצוו בתרי"ג מצוות:

"...אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקב"ה צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) "הן האדם היה כאחד ממנו". אלו שקבלו תרי"ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם...." (רבינו בחיי שמות פרק כג )

דבר זה יכול להסביר את מאמר המשנה: "..רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.." (משנה, מכות פ"ג: ט"ז), מדוע הרבה תורה ומצוות, הרי יש כאן עול גדול יותר, והסבירות שהם לא יוכלו לקיים את כל המצוות, גדולה ככל שמספרם גדל. לכן נראה לי לומר, שאמנם הקב"ה רצה ללמד זכות על בני ישראל, אולם בדרך זו גם להראות את הצורך והחשיבות שיש בקיומה של אחדות בניהם, מדוע? משום שאי אפשר יהיה שאדם בודד יקיים את כל תרי"ג המצוות, שהרי יש מצוות הקשורות לכהנים בלבד, יש שקשורות לנשים בלבד, וכן על – פי זה הדרך. אולם כאשר קיימת ערבות הדדית בין כל חלקי העם, קיום מצווה כל ע"י אחד העם, נחשב כאילו הוא משלים את חברו במצווה אחרת שהייתה בידו. מכאן גם כוחו של הציבור בתפילה במניין.

כפה עליהם ההר כגיגית.

הגמרא במסכת שבת מביא דעה הטוענת שקבלת התורה ע"י בני ישראל הייתה בכפיה, ולא מתוך בחירה חופשית![2]

"...ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א )

דבריו של ר' אבדימי, מעמידים את בני ישראל באור השונה ממה שמשתמע מפשט הפסוקים דלעיל. דבריו יכולים להתפרש כך שאם הבחירה הייתה בידם, יתכן והם היו דוחים את קבלתה של התורה, כפי שלדעת הגמרא, אומות העולם אכן דחו אותה לאחר שהיא הוצעה גם להם:

 "..א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה! אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ... אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל.." (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב)

אם כן, דברי הגמרא, הן במסכת שבת והן במסכת ע"ז, מעוררים בנו תמיהה ומספר שאלות:

א.      מדוע הקב"ה מכריח דווקא את עם ישראל?

ב.      איזו ייחודיות יש לעם ישראל בכך שהוא כופה עליהם את התורה?

נראה לתרץ קושיות אלה במספר אופנים:

 ראשית – הקב"ה צריך לקיים את הבטחתו לאברהם שהוא יביא את בניו לארץ ישראל, יותר מכך הקב"ה מעיד שצאצאי אברהם ישמרו את בריתו[3], לכן יש לו עניין מיוחד דווקא בבני ישראל[4].

שנית – עם ישראל מקבל את התורה מרצון דווקא לאחר שהוא נחשף לקשיים שיש בקיומה. כפי שאומרת הגמרא:

"..אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א )

לשיטתו של רבה, בני ישראל מקבלים עליהם את עול התורה מחדש בימי מרדכי ואסתר. ובכך בא לסיומו השלב שהיה בכפיה, ומעתה היא בבחינת קבלה מרצון. אולם דווקא טענה זו מעמידה את אומות העולם בפני דרישה הגיונית, גם הם רוצים להתנסות בקבלתה! המדרש מביא דו שיח בין הקב"ה לאומות העולם, המנסים לקטרג על ישראל, שהם לא מקיימים את התורה, ואפילו לא את שבע מצוות בני נח שגם הם – אומות העולם מצווים עליהם למרות שהוא – הקב"ה, כפה עליהם את התורה, אם כן גם הם היו מעוניינים שיכפה עליהם הקב"ה את התורה.

"...אומרים לפניו רבש"ע ישראל שקבלוה היאך קיימוה, אומר להם מעיד אני בישראל שקיימוה, א"ל רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל, א"ל שמים וארץ יעידו שקיימוה, אומרים לו רבש"ע שמים וארץ נוגעים בעדות הם דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'..." (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תנב )

טענות אומות העולם כלפי הקב"ה, שאין הבדל בין עם ישראל לבינם, ובכלל העדים שמביא הקב"ה לסנגר על בני ישראל, הם עדים שיש להם נגיעה בדבר לכן הם פסולים לעדות.  לאור זאת מביא הקב"ה עדים דווקא מקרב אומות העולם שיעידו על אופיים המיוחד של בני ישראל ודבקותם בערכי המוסר שיש בתורה:

א"ל הקב"ה מכם יבואו ויעידו בישראל שקיימוה, יבא נמרוד הרשע ויעיד באברהם שלא נחשד בעבודת אלילים, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא נבוכדנאצר ויעיד בחנניה וחבריו שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד על דניאל ששקד על התפלה, יבאו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל ויעידו בישראל שקיימו את התורה כלה, שנאמר יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת, א"ל רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה, א"ל שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת,.." (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תנב )

מדרש זה בא ללמדנו, מוסר השכל מאוד חשוב, שמי שמוכן לעבוד קשה ולהשקיע גם כאשר הדבר נראה לא הגיוני, וגם כאשר הוא מועד מידי פעם במכשולים העומדים לפניו, הוא זה אשר בסופו של דבר זכאי ליהנות מפרי ההצלחה, כך כאשר מסתתמות טענות אומות העולם כלפי ישראל, הן מבקשות לחזור לראשית ולקבל עליהם את התורה, ע"פ מדרש זה יש פעמים שדחית הזדמנות היא תהליך בלתי הפיך, במיוחד כאשר המניע הוא לא מתוך שכנוע פנימי כי אכן זו הדרך הנכונה, אלא מתוך שיקול של רווח והפסד בלבד. לכן הקב"ה אומר להם ".. שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת,.." (ילקוט שמעוני שם)

הכלי יקר מקשה על טענת האונס, בעיקר משני הסיבות דלעיל. שהרי בטענת אונס יש גם פתח להצטדקות בזמן שלא מקיימים תורה ומצוות, כדברי רב אחא. אולם דווקא טענת האונס מצד ישראל, היא החולשה שלהם כלפי אומות העולם, שהרי גם הם יכולים לטעון שאם כך הם פני הדברים, גם הם יכלו לחיות עם המצב הזה:

"..ויתיצבו בתחתית ההר. מכאן למדו חז"ל (שבת פח א) שכפה עליהם ההר כגיגית לומר שאם לא תקבלו התורה שם תהא קבורתכם ורב אחא בר יעקב אמר מכאן מודעא רבא לאורייתא שיכולין ישראל לומר אנוסים היינו. אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה דאם כן כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה למה לא הכריחם.." (כלי יקר שמות פרק יט פסוק יז )

שלישית – לאור דברי המדרש והגמרא, נראה שיש כאן עניין נוסף שהוא יותר מהותי – קיומו של עולם! כלומר, לאחר שהקב"ה מחזר אחר אומות העולם ואין אומה שמוכנה לקבל עליה את התורה, העולם עמד בפני סכנה קיומית כדברי ריש לקיש:

"..דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב +בראשית א+ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א )

דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי המדרש, הטוען שהיו עולמות קודמים לעולמינו אך הקב"ה החריבן משום שלא הניחו את דעתו:

"..א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן, א"ר אבהו מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי.." (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ט סימן ב )

דווקא מדרש זה יכול להסביר את טענת האונס בקבלת התורה, כדאגה לעולם כולו ובתוכו עם ישראל, שהרי אם בני ישראל לא היו מקבלים את התורה, ממילא הקב"ה היה מחריב את העולם ואכן שם הייתה קבורתם, לא בהכרח כעונש כלפי ישראל, אלא כעובדה כלפי כלל האנושות.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר