בס"ד

הרהורים במעשה הקרבנות

פרשת צו – אדר ב' תשע"א

פרשת צו מזכירה שוב את סוגי הקורבנות שהתורה כבר הזכירה בעבר, בעיקר בפרשת ויקרא. אלא שכאן מטרת הציון הוא כדי להנחות את הכהנים בסדר הקרבתם. פרשה זו נתפסת אצל פרשנים כדגם לדרישה של ה' לדבקות במשימה ולמוסר בעבודה. הכתוב אומר:"..צו את אהרון ואת בניו.." לשון זו לשיטתו של רש"י מעיד על צורך לדרבן את הכהנים לבצע את משימתם:"..צו את אהרן - אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:.." (רש"י ויקרא ו:ב )

מדוע יש צורך בסגנון זה? התבוננות בסוגי הקרבנות שהפרשה מזכירה, תראה שיש סוגי קרבנות אשר אין איש נהנה מהם, לעומת קורבנות שחלקם הולכים אל הכהן או אל המקריב. לכן נראה כי אפילו הכהנים היו עלולים לבא לידי התרשלות כלשהיא בהתאם לסוג הקרבן. ייתכן וזו הסיבה שהמקרא מוצא לנכון להזהיר את הכהנים מראש מפני קיומה של תופעה זו, שהיא אמנם תופעה אנושית, אך חובה עליהם לעבוד על היצר האישי שיש בכל אדם, כדי לעשות את עבודתם נאמנה. רבנו בחיי מוצא בסוגי הקורבנות רמז למידותיו של הקב"ה, ולכן חל איסור מוחלט להתרשל בעבודה של כל אחד מהקורבנות הקרבים במקדש:

דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן: מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם: עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת, ואשם, ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר, ופסח, ותודה. ... ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה,..." (רבינו בחיי ויקרא פרק ו פסוק ב )

מכיון שכך, עיקר עבודת הקורבנות היא לא עצם ההקרבה של הקורבן, אלא דווקא המחשבה שמלווה למעשה זה, הן של המקריב והן של הכהן המשתתף בתהליך ההקרבה.", ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד..." (רבינו בחיי ויקרא פרק ו פסוק ב )

רעיון המחשבה שצריך ללוות את תהליך ההקרבה, בא לידי ביטוי בעיקר בקרבן העולה, קרבן אשר נשרף כולו על המזבח ואין איש נהנה ממנו, וכשחכמים אומרים "חסרון כיס" הם מכוונים בעיקר אליו. לא מפני שיש הוצאות לכהנים או השתתפות בקרבן, אלא בעיקר מפני שהם לא זוכים בשום חלק מחלקי הקרבן, כפי שגם המקריב לא זוכה. מדוע הוא נשרף כליל? לשיטתו של רבינו בחיי, כשם שהרהור עבירה הוא לא דבר מוחשי, כך כפרתו תהיה בכך שלא ישאר ביד המכפר או המכופר שום דבר מוחשי. מוסיף על כך הכלי יקר:

".. לפי שהעולה מכפר על הרהור הלב...שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלהים לחשוב בחרושת עץ חיים, והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה.." ( כלי יקר ויקרא פרק ו פסוק)

נראה כי חסרון הכיס לשיטתו של הכלי יקר הוא לא רק בגלל העובדה שאין הכהן נהנה כלל מהקרבן, אלא בעיקר בשל הסיבה שאם הוא התרשל בתהליך ההקרבה, הוא חייב לחזור על הקרבן שוב, והפעם כנראה הדבר בא מכיסו הפרטי!

 "..ואם לא עשה הכהן קרבן זה כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כך פירש בחזקוני, ועל ידי חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבוא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על ההרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה על ידי חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דוקא,,"( כלי יקר, שם)

אך כיצד בא הכהן לידי מצב של התרשלות – המוכנה אף הרהור עבירה, שסופה חסרון כיס? נראה  כי הן רבינו בחיי והן הכלי – יקר מצביעים על גורמים שמסיחים את דעתו של הכהן, כגון: הרהורים שהוא מביא אותו מהבית או מחשבות שעניינן לא קשור בעבודת המקדש. התלמוד הירושלמי מביא אגדה המציינת את הקשר בין מחשבות הלב לחסימת הידע של חכמים, כתוצאה מכך שהם לא יכלו להיות מרוכזים!

 "...רבי יוחנן אמר איקפח בעלי קנייה, סליק לבית וועדא והוה רבי שמעון בן לקיש שאיל ליה ולא מגיב שאיל ליה ולא מגיב. אמ' ליה מהו הכין א"ל כל האיברין תלויין בלב והלב תלוי בכיס. אמ' ליה ומהו כן אמר ליה ומה את כן. אמר ליה איקפחת בעלי קנייה. אמר ליה חמו לי זויתה נפק. מחוי ליה חמיתון מן רחיק ושרי מצלצל. אמרין אין רבי יוחנן הוא יסב פלגא. אמר לון חייבון כולה אנא נסיב ונסב כולא.." (תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח דף מו טור ב /ה"ד )

תרגום חופשי: ר' יוחנן נגזל ע"י גזלנים, הלך לבית המדרש ונשאל שם שאלות ע"י רי"ש לקיש, אך הוא לא ענה לו[1]. לבסוף הוא עונה לרי"ש לקיש ואמר "כל האיברים תלויים בלב, אך הלב תלוי בכיס" כלומר במצבו הכלכלי של האדם. שואל רי"ש לקיש מה כוונתו של ר' יוחנן, ואז הוא מספר לו שהוא נגזל, רי"ש לקיש מבקש ממנו להצביע לו עליהם, לאחר שהוא הולך אליהם הם מסכימים להחזיר לו חלק מהסכום, אולם רי"ש לקיש עומד על כך שהם יחזירו לו את הכל. וכך אכן קורה.

 מדוע הם נענים לרי"ש לקיש ולא פוחדים מר' יוחנן, התשובה לכך פשוטה, בעברו היה רי"ש לקיש ראש השודדים, וידוע היה גם בכוחו הפיזי הרב, מכאן כנראה שהגזלנים גם פחדו מרי"ש לקיש וגם כבדו אותו. אגדה זו באה ללמד אותנו שאפילו אדם גדול בתורה כר' יוחנן לא יכול להיות מרוכז כאשר קיימים גורמים מסיחים, משום כך הוא אפילו היה יכול להשיב על שאלות שהופנו אליו בבית המדרש. גם הרמב"ן מצביע על הקשר בין מעשיו של האדם להרהורי ליבו, כאשר הוא מביא את הטעם לצורך הקורבן ע"י האדם:

"..כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו..." (רמב"ן ויקרא פרק א )

לשיטתו של הרמב"ן, הקורבן משקף את התהליך שעובר האדם עד שהוא בא לכדי חטא, אך כנגד זה הוא משקף גם את התהליך שיביא אותו לידי כפרה. המוטיב המרכזי הוא כמובן ההתבוננות בנעשה לקרבן, כדי להביא את האדם לידי הרהור בדרכיו למען יתקן אותם להבא. לכן אומר האברבנאל, שלמעשה עבודת הקורבנות לא פסקה, אע"פ שאין ביהמ"ש קיים, כיצד? ראשית נתבונן בדבריו:

"..ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם, מועיל לנו היום הזה כיום המעשה עצמו. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות ודיני טומאה וטהרה אף שהמעשה בפועל בהם בטל כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך... והוא עצמו מה שאחז"ל זאת תורת העולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת קרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב.." (אברבנאל שמות פרק כז )

 מה הרעיון שיש בדברי האברבנאל? נראה כי גם הוא סובר שעבודת הקורבנות עניינה הכנעת האדם בפני הבורא, אם האדם יכול להגיע למעמד זה גם בלי הקורבן, אזי באמת אין צורך בקרבן, ומכאן האדם שלומד את נושא הקורבנות מתוך רצון לחוש את תחושותיו של המקריב, מעלה עליו הכתוב כאליו הקריב.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר.