תקופת המשנה והתלמוד - המאות 6 - 1 לספירה

תקופת המשנה והתלמוד נמשכה כ- 600 שנה, ובה נוצרה ספרות חז"ל הגדולה והענפה, ונכתבו שתיים מן היצירות הגדולות של העם היהודי - המשנה והתלמוד, ליתר דיוק - שני התלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי (ר' להלן). שתי יצירות אלה נתנו לתקופה את שמה - תקופת המשנה והתלמוד. ראשיתה של התקופה - בימי השלטון הרומי בארץ ישראל, וסיומה - עם הכיבוש המוסלמי בתחילת המאה ה - 7 לספירה.

במשך המאות 1 - 3 שלטה בארץ ישראל הקיסרות הרומית הפגנית. אך בראשית המאה ה- 4, בשנת 324 לספירה, ניצח הקיסר קונסטנטינוס את אחרון יריביו (ליקיאנוס הפגן), וארץ ישראל עברה לשלטון הקיסרות הרומית המזרחית הנוצרית - היא ביזנטיון.
במהלך תקופת המשנה (המאות 2-1 לספירה) ולמרות המרד הגדול וחורבן הבית השני - עדיין הייתה ארץ ישראל המרכז היהודי החשוב ביותר. בסוף המאה ה- 2 לספירה, בשנת 200 לספירה בערך, הסתיים תהליך הכתיבה והעריכה של המשנה בידי רבי יהודה נשיא

לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) השתנה לרעה מצב היהודים בארץ ישראל. בעקבות התוצאות הקשות של מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס הפכו היהודים למיעוט בארצם. החל בסוף המאה ה- 3 לספירה איבדה ארץ ישראל בהדרגה את מרכזיותה ואף את ומרכז החיים היהודיים עבר לבבל.

בעקבות כשלון מרד בר כוכבא, הפך הגליל למרכז הרוחני והדתי של הישוב היהודי.

מצב פוליטי-ישובי
במאה השלישית והרביעית לספירה שררה מהומה ברחבי האימפריה הרומית, וארץ ישראל נפגעה קשה.
חילופי קיסרים תכופים ברומא: במשך 103 שנים שלטו 25 קיסרים, וכל חילוף מזעזע את המנגנון הממשלתי והצבאי. הצבא נאלץ לדכא מרידות פנימיות וכך לא יכל להתמקד בשמירת הגבולות ואויבי רומא פלשו לתוך מדינות שונות באימפריה. למשכורות החילים נדרש כסף רב.
את מימון המלחמות התכופות הטיל השלטון על האזרחים:
ניגבו יותר ויותר מיסים מצד אחד,  והורידו את ערך המטבע מצד שני.
התוצאה: נטישת האדמות (לא משתלם לזרוע, במילא הרוב ילך למיסים , אם לא יגנב קודם).
התוצאה: רעב השתרר בארץ. העניים מוכרים את אדמותיהם, אך עדיין לא מצליחים להתפרנס.

וכשהיישוב בארץ נחלש, הקהילה בבבל מתחזקת ומשגשגת וגם רואה עצמה כמרכז התורה. ולכן אין לעזוב אותה... ואילו ר' יוחנן בארץ ישראל אוסר על תלמידיו לעזוב את הארץ, אפילו באופן זמני.

חכמים מנסים לתקן תקנות שיסייעו להחזיק בארץ
שמיטה
תרומות ומעשרות

תבליט האבן נחצב ביד מיומנת מאד במאה השביעית לפני הספירה. התבליט נמצא בפרספוליס, עיר בממלכה הפרסית. הוא מתאר את אנשי בבל מעלים מס לשליט הפרסי.

בתחילת המאה ה- 3, לאחר מות רבי יהודה הנשיא, בארץ ישראל, ומוסד הנשיאות הופרד מן הסנהדרין: הנשיא לא כיהן עוד כראש הסנהדרין. זמן קצר לאחר מכן עברה הנהגת הסנהדרין לטבריה, ושם נכתב ככל הנראה התלמוד הארץ-ישראלי, הידוע בשמו -"התלמוד הירושלמי". לא ידוע מתי בדיוק נחתם התלמוד ומי היו עורכיו, אך על-פי האירועים והאישים המאוחרים ביותר הנזכרים בו נראה שחתימתו הסתיימה סביב שנת 360 לספירה. התלמוד הירושלמי השפיע על אמוראי בבל ועל התלמוד הבבלי, אך למעמד הבכורה זכה, בסופו של  דבר, התלמוד הבבלי.

על המרכז היהודי בבבל בתקופה שלפני חורבן הבית השני ידוע אך מעט. נראה שראשיתה של התפוצה היהודית בבבל - בסוף תקופת הבית הראשון, עם ההגליות לבבל לפני חורבן הבית הראשון ואחריו.
במהלך תקופת המשנה והתלמוד שמרו יהודי בבל על קשר הדוק עם ארץ ישראל; הם עלו לארץ כדי להתיישב בה או כדי ללמוד בה. "לא הייתה תפוצה, לפחות מסוף תקופת התנאים ועד סופה של התקופה שלפנינו, שהייתה כל כך קשורה לארץ ישראל (כמו הקהילה בבבל)" (ש' ספרא)
עלייתו של המרכז הרוחני בבבל החלה במחצית השנייה של המאה ה- 2, בעקבות מרד בר כוכבא והגירתם של רבים מיהודי ארץ ישראל לבבל עקב התנאים הקשים בארץ. בין היורדים לבבל - גם חכמים מארץ ישראל, וכן חכמי בבל ששהו בארץ למטרות לימוד. הערים סורא, נהרדעא ופומבדיתא הפכו למרכזי תורה גדולים, ובמאות 5-3 נוצר בהן התלמוד הבבלי. עריכתו של התלמוד הבבלי נעשתה בידי האמורא רב אשי, במהלך השנים הארוכות שבהן כיהן כראש ישיבת סורא (427-371 לספירה).