תפריט

מורשת - תקופה והיסטוריה

"בית ראשון" ו"בית שני"	בית המקדש הראשון	בית המקדש השני	גלות בבל ושיבת ציון	יציאת מצרים ומעמד הר סיני	תור הזהב וגירוש ספרד
תנועת ההשכלה	תקופת ממלכת פרס	תקופת הבית השני	התקופה ההלניסטית	התקופה הרומית	תקופת המשנה והתלמוד

תנועת ההשכלה

תנועת ההשכלה היא תנועה שקמה במאה ה-18 במערב אירופה. ה"משכיל" היהודי צירף לידיעתו בתורה שליטה בלשון העמים, בקיאות בהשכלה כללית, התעניינות בהווי העולם הלא-יהודי. קנה המידה החדש הוא השכל, התבונה והטבע ולא רק המסורת. מנהיגה הרוחני של תנועה זו היה משה מנדלסון, פילוסוף יהודי שחי בגרמניה. מנדלסון ביקש להוכיח כי אדם יכול להישאר יהודי נאמן ברשותו הפרטית, ויחד עם זאת לתרום לתרבות הכללית. מפעלו הספרותי הגדול הוא תרגום התורה לגרמנית עם ביאור חדש.

תנועת ההשכלה הייתה תנועה רוחנית וחברתית שהגיעה לשיאה במאה ה- 18.
עיקריה: שאיפה לשלטון ההשכלה במדינה, בדת ובספרות, מלחמה בדעות קדומות.
מגמתה: שחרור היחיד והחברה משעבוד השלטון האבסולוטי ומסמכות הכנסיה.
חדירת ההשכלה לתחומי המושב של היהודים:
ברוסיה עולה לשלטון אלכסנדר ה- 2 ומתחיל בשינויים לקרב את סדרי החיים למנהגי ארצות המערב הנאורות.
היחס ליהודים משתנה. הם מושווים ליתר תושבי הארץ.
הוקמו מסילות ברזל ,ובתי חרושת יהודיים ה"מועילים" לשלטון הורשו לצאת מתחום המושב , להתפזר ברוסיה ולבא במגע עם הגויים.
נתנה תמיכה למשכילים יהודיים (השלטון מעוניין בהם כדי לפתח את החיים במדינה). סיסמתם של המשכילים היהודיים הופכת להיות – "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך"

משה מנדלסון
6 בספטמבר 1729 - 4 בינואר 1786

פילוסוף והוגה-דעות יהודי-גרמני.
נחשב לאבי תנועת ההשכלה ומנהיג רוחני של יהדות גרמניה.

חייו
משה מנדלסון נולד בעיר דסאו ב-6 בספטמבר 1729. אביו היה סופר סת"ם. בילדותו חלה במחלה קשה, שבעטיה נותר גיבן וסבל הפרעות במערכת העצבים כל ימי חייו.

קיבל חינוך יהודי מסורתי אך גם רכש השכלה כללית רחבה, בעיקר לאחר שעבר לברלין בעקבות רבו, דוד פרנקל, שם השלים את לימודיו.
מנדלסון היה סוחר כל ימיו, ובפעילותו הספרותית עסק בזמנו הפנוי. הוא היה גם איש שיחה מבריק וביתו היה מקום מפגש קבוע לחוג אינטלקטואלים שבאו לדון בנושאים יהודיים. הוא היה מפורסם בין יהודים וגויים כאחד בשל ידיעותיו הרחבות, שכלו השנון, טבעו הנוח, סבלנותו וענוותנותו.

בשנת 1754 החל לפרסם מאמרים בפילוסופיה, בעידודו של ידידו, המחזאי והוגה הדעות גותהולד לסינג .
ב-1763 זכה בפרס הראשון מטעם האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים, על מאמר בענייני מטפיסיקה , "על הוכחת המטפיסיקה כמדע". פרסומיו בתחומים אלה הביאו אותו לשורה הראשונה של הפילוסופיה הגרמנית.
ב-1771 נבחר לחבר האקדמיה, אך המלך פרידריך ה-2 לא אישר את הבחירה. מנדלסון כתב כמה ספרים על בעיות פילוסופיות דתיות כמו מציאות האלוהים, נצחיות הנשמה ורצון חופשי.
ספרו "ירושלים" הקנה לו מקום נכבד בהיסטוריה של המחשבה היהודית. כמו כן פרסם מנדלסון מאמרים בביקורת הספרות הגרמנית, ותרגום חמשת חומשי תורה לגרמנית, "הביאור" - דבר שעורר התנגדות רבה בקרב רבנים רבים, כגון רבי יעקב עמדין ורבי יחזקאל לנדא מפראג.
אע"פ שלדעתו דתו של אדם היא עניינו הפרטי (הוא נשאר שומר מצוות כל ימיו),
נאלץ מנדלסון ב-1769 להתייחס לבעיות של השקפה דתית ולהגן על היהדות מפני התקפות עמיתיו הנוצרים. בעקבות הוויכוח הפומבי שלו עם ג'ון לאוואטר, כומר שוויצרי שקרא לו להמיר את דתו, ראה מנדלסון חובה לעצמו לפעול לשיפור מעמדם של בני עמו היהודים. הוא דחה את ההתבודדות בגטאות
וקרא לאמנציפציה והשתלבות בחברה הגרמנית הכללית.
למרות זאת, כאשר הוגשה לו ב-1770 תוכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, דחה אותה מנדלסון על הסף. הוא לא האמין שאחרי מאות שנות שיעבוד וגלות מסוגל העם היהודי להתעורר לשחרור וגאולה.

הגותו היהודית
מנדלסון דחה את הרעיון שההתגלות היא מקור האמת, וטען שהיהדות היא "הלכה נגלית" ולא "דת נגלית".
לדעתו אין ההבדל בין יהודי ללא-יהודי במישור האמונה - שכן כל אדם רציונאלי יגיע לאותן דעות .
ההבדל בין הנצרות לבין היהדות הוא בחוקי היהדות, המיוחדים ליהודים, ומבטאים עקרונות מוסריים נעלים. לכן אין ביהדות עיקרי אמונה , שכן אין לצוות על מישהו להאמין.
כדי שהיהודים ישפרו את מצבם, טען, עליהם להתחנך על השפה הגרמנית. הוא לא שלל את העברית, אך זלזל ביידיש.
כדי לקדם את הבנת הגרמנית תרגם את המקרא לגרמנית באותיות עבריות.
לדעותיו של מנדלסון ולפעולותיו הרבות הייתה השפעה חשובה על התפתחות תנועת ההשכלה, ובתקופה מאוחרת יותר על התפתחות תנועת הרפורמה. אמנם מנדלסון היה יהודי שומר מצוות, אך מרבית צאצאיו עזבו את היהדות.
ארבעה מבין ששת ילדיו התנצרו, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי.